מים קרירים

דמיון מודרך

אתם בכיתה ג', יש שיעור יוגה מטעם קרן קרב שבחרתם בו כי אמא שלכם עושה יוגה וזה נשמע מרגיע.

אתם יושבים במקלט של שיעור ספורט, מסביבכם ארונות מתכת, חמורים, ציוד הוקי לילדים, והרבה מזרנים ירוקים עם ריח מוזר. 

המורה מדליקה קטורת מתוקה מדי, והעשן הכחלחל מחמיא לפנסים הכתומים שהיא הדליקה במקום נרות. המקום מרגיש כמעט מחתרתי וקסום, סוד אקזוטי באמצע חולון. 

היא מערבלת קערת מתכת על הרצפה, והרטט נכנס דרך המזרן אל הירכיים הישר לבטן. ישיבת הפרפר מתחילה להרגיש כמו מעוף. 

"דמיון מודרך" היא אומרת, וכולם עוצמים את עיניהם. אתם לפעמים במהלך הדמיון יכולים לפתוח את עיניכם, ולהביט בעשן מסתלסל. 

"אנחנו זרע קטן, זרע קטן בצבע שאתם בוחרים, הנטמע באדמה לחה".

אתם מדמיינים זרע שקוף, כמעט תולעי, הנטמע ברצפת האוקיינוס. כחול כהה וחשוך אופף אתכם.

"אתם מתחילים לגדל שורשים, והישבן שלכם שולח שורש אחר שורש, מושך אתכם למטה, בעוד הראש שלכם נמתח למעלה."

אתם נמתחים, החוליות בגב נפרדות אחת מהשניה, זה מעט כואב. העקבים מרגישים קרים כנגד הרצפה כי הגרביים דקות מדי, אבל יש עליהן ציור נחמד שאהבתם ואמא נתנה לכם לבחור בסופר במרכז כשהלכתם לעשות השלמות בשלישי כי היא רצתה להכין מתכון שהיא ראתה בעיתון ונגמר לה הקמח והחמאה.

"אתם הופכים לגבעול, גבעול ששולח ענפים לכל כיוון שתרצו, מעלה מעלה. תזיזו את הענפים שלכם מעלה מעלה."

אתם מרשים לעצמכם להציץ סביב ואתם רואים שגם המורה וגם רוב התלמידים במקלט מזיזים את הזרועות שלהם. הילדות היפות מלכות הכיתה לא מניעות ריס או אצבע. הן לא יוכלו לשחרר. אתם קצת מתביישים, אז אתם מזיזים את האצבעות. הבנתם מה אתם.

אתם פוליפ. 

כן, פוליפ בתחתית האוקיינוס. טרם החלטתם של מה, אך זה השלב ההתפתחותי שבחרתם. 

לרגע התביישתם בבחירה, אבל היא שוב הקישה בגונג והזכירה לכם שהדמיון שלכם בראש שלכם.

אתם ראיתם אתמול בצהריים בערוץ המדע הכל על זה, על צורבים, וזה הגניב לכם את המוח.

גונג.

"אתם עץ בוגר. מה יצמח מכם? האם אתם פרח? או צמח עגבניות שינשא פרי? תניעו את עניפכם באוויר, את זרועותינו, המחישו לי אתכם. מותר לעצום או לפקוח עיניים, אך לא לדבר."

כולם ממחישים בבת אחת. אתם פוקחים וסוגרים את עיניכם חליפות, לעיתים מתביישים, לעיתים מסתקרנים. המורה היא עץ עם פרי כלשהו טעים.

אני מדוזה.

אנחנו הופכים לערימת מטבעות מדוזיות, ולאט לאט משתחררת מטבע מדוזה שהופכת למדוזה לבד. האצבעות שלנו מניעות אותנו בחלל, אתם צפים לאט, מתפרקים. 

ואז הפכתי למדוזה. אנחנו לא עוד אנחנו, זה אני. אני עדיין עם חבריי, אני זוהרת, אני רעבה.

אני רעבה.

אני אכלתי את הכריך האחרון לפני השיעור.

אני רעבה. 

כולם הופכים לפירות, לפרחים יפיפיים, לקקטוסים קוצניים, אני צפה ברעב שתופס את בטני.

אתם לא מפסיקים לחשוב על איך תמצאו אוכל, זה השיעור לפני האחרון היום, ואז הביתה לארוחת צהריים מסתורית. מעניין מה יש היום, רק לא אורז. מדוזות לא אוכלות אורז.

"אתם חוזרים לכאן, אתם מתרחקים לאט לאט ורואים את מי שהייתם מרחוק, עד שאתם פותחים עיניים לאט לאט ומסתכלים על הקערה."

הקערה שוב רוטטת כשהיא מסובבת עליה את המקל, האוקיינוס היה נעים אבל המקלט חמים ועכשיו יש קטורת עם ריח מוכר. קצת כמו של בת אורן הסגול, רק מעושן וחמים. 

רק עוד שיעור אחד והביתה.